בישראל כמו בישראל, המציאות היום יומית מחלחלת אצל כל התושבים. מעבר להתמודדויות שבשגרה (עבודה, שכירות, יוקר המחיה ועוד), בישראל התושבים נאלצים להתמודד גם עם טרור ומלחמות באופן שכמעט שבשגרה. בכדי להישאר כמה שיותר שפויים, מחפש הציבור מקומות בריחה. אחת מאפשרויות האסקפיזם העומדת לרשותנו היא ללכת ולצפות במופע סטנד אפ. בשנים האחרונות עולה כוחם של מופעים אלו שהפכו לאהובים על כלל גילאי האוכלוסייה.
היתרון הגדול ב- מופע סטנד אפ הוא קיבוץ אנשים במקום אחד שצוחקים בו. צחוק הוא דבר "מדבק". כשרואים מישהו צוחק לא ניתן להישאר אדישים ובמוקדם או במאוחר מצטרפים לזה. מופע שכזה, מאפשר לצופים בו, לשכוח את קשיי היום יום, להשתחרר ולצחוק וגם אם מדובר בפרק זמן קצר יחסית. ערוצי הטלוויזיה שהבינו את עליית כוחם של מופעים מסוג זה, משדרים פעמים רבות בפריים טיים תכניות מסוג סטנד אפ. כך גם מי שלא יוצא מהבית יכול ליהנות ולברוח לזמן מה.
כאשר צופים ב – מופע סטנד אפ חי, מקבלים חוויה בלתי נשכחת. כל סטנדאפיסט מגיע ממקום אחר, עולם הערכים שונה, סגנון הדיבור, האלתור והצחוק משתנה. כך כל סטנדאפיסט שוקד ומכין את המופע הבא שלו בהסתמך על נושאים רבים: שילוב בין אקטואליה, חיי היום יום, דת, גזע ומין – הכל כשר כשזה בגבול הטעם הטוב. כך ניתן להוביל את הקהל לחוויה של בריחה טובה מהמציאות. בנוסף, לאחר המופע פעמים רבות עולה מצב הרוח ונשאר טעם של עוד.
כמובן שלא כל אדם יתחבר באותה המידה לאותה הבדיחה. בדיוק כמו בכל דבר בחיים יש פה שחור, לבן ואפור. או שממש מתחברים לבדיחה, או שממש לא. בתחום האפור ניתן לומר כי חווית מופע סטנד אפ היא גם בשל הקהל. הצחוק, כאמור מדביק ובסופו של דבר כן יגרום אצל כולם שחרור מסויים ותחושה טובה. כך גם ההתחברות לאמנים עצמם. יש כאלה שייסחפו את הקהל בקלות על ידי שימוש בשפה וולגרית או מעשים (כדוגמת שחר חסון או ברלד) וישנם אמנים שפשוט חדים מאוד ברמה ששצף הדיבור שלהם והאיכות פשוט מצחיקה.
מופעי הבידור מסוג זה הפכו בכל העולם לחוויה אהובה. אמנים רבים ברמה בינלאומית כמו ג'רי סיינפלד התחילו את הקריירה המוצלחת שלהם מעל במות הסטנד אפ. כך גם בארץ, אנשים שקיבלו בתחילה במה כאמנים מתחים (כמלווים של סטנדאפיסט בכיר או בבמה פתוחה כלשהי), הפכו בעצמם לסטנדאפיסטים מובילים שמשתתפים בתכניות טלוויזיה בנושא ואף מנחים אותם (כדוגמת שלום אסייג).
כבר מקום המדינה חשיבות הצחוק וההומור הייתה מובנת לכל. חיילים בזמן מלחמה שישבו בחזית ובעורף, היו יכולים לחוות כל היום את תלאי הלחימה ובסוף היום להתרפק במופע של צוות הווי ובידור. כך גם כמו בשנות השישים מופעי בידור שסחפו אחריהם את העם (שלישיית הגשש החיוור היא המוכרת ביותר). השוני הגדול הוא שבעבר המערכונים היו מתוסרטים ברובם וכיום מדובר במופע שמשלב תסריטאות ואלתור.